חלמית מצויה - (חובזה)

חלמית מצויה היא צמח חד-שנתי מסועף. העלים והפרי אכילים, חיים או מבושלים, מכאן שם הסוג בעברית (מלשון לחם בחילוף אותיות) וגם בערבית (חובייזה, מלשון חובז, שמשמעו לחם). טוענים שהעלים עשירים במיוחד בויטמין A. העלה עגול, שלם או כפני, מפורץ קלות ל-3–5 אונות, עורקיו מסתעפים כאצבעות. האונות משוננות.
חלמית מצויה פורחת מפברואר עד יוני. הפרח עשוי להגיע לקוטר של 2.5 ס"מ. 5 עלי הכותרת ארוכים פי 2 מעלי הגביע, הכותרת שזורה בעודה בכפתור. 5 עלי הגביע מאוחים בבסיסם, ומתחת להם עוד 2–3 עלי גביעון לא מאוחים, ביציים רחבים. האבקנים רבים, זיריהם מאוחים לצינור העוטף את עמוד העלי. הפרי נראה כעוגה פרוסה לפרוסות, ובמרכזה חרוט בולט. גם הוא אכיל.
חלמית מצויה היא צמח חובב חנקן, והיא שכיחה , ואף שולטת בכתמים, בבתי-גידול מושפעי-אדם: אשפתות, גינות וצידי-דרכים. היא נפוצה בכל חלקי צפון הארץ ומרכזה. תפוצתה העולמית רחבה בארצות הים התיכון וצפונה ומזרחה.
ברפואה העממית היא משמשת לחבישת פצעים, הורדת נפיחות, כטיפות לעיניים – בדומה לשימוש בחלמית גדולה.
בסוג 40 מינים, 6 מינים בארץ.

סלק מצוי
מידע נוסף
סלק מצוי הוא צמח-בר צנוע, ששימש מוצא למגוון רחב מאוד של צמחי-תרבות שימושיים – למאכל אדם, לתעשייה ולמאכל בהמה. המין רבגוני מאוד, יש המחלקים אותו לתת-מינים אחדים. זה עשבוני קירח חד-שנתי או דו-שנתי או רב-שנתי, הנפוץ כעשב-רע, והוא עמיד גם בקרקעות מלוחות. הצמח מפתח תחילה שושנת של עלים תמימים בצבע ירוק כהה, לעיתים נוטה לאדום. אורכם 10 ס"מ. מביניהם יוצאים הגבעולים. עלי הגבעולים מסורגים, קצרים יותר.
סלק מצוי פורח בין מרס ליוני, בעיקר במאי. הפרחים ערוכים בשיבולים מופסקות, בכל מפרק 2–4 פרחים מלווים בחפה ירוק, ארוך מהפרחים. הפרח זעיר, עם גביע עשבוני וחסר כותרת, דו-מיני. 5 אונות-הגביע מתקשות בפרי. 5 אבקנים, 2–3 צלקות.
סלק מצוי גדל בשדות מושקים, בצידי דרכים ובאשפתות. הוא נפוץ בכל אזורי הארץ פרט לדרום הנגב והערבה, הן בחבל הימתיכוני והן במדבר. הוא מגיע לשיא ולשלטון בתחום המעבר מן השפלה אל מערב הנגב.
תפוצתו העולמית משתרעת סביב הים התיכון וגם הרחק צפונה ומזרחה.
בסוג 12 מינים, בארץ 1.
עלי מין-הבר אכילים. בין צמחי התרבות שפותחו ממנו נמנים: סלק-הגינה, עם שורש אדום עבה, משמש לחמיצה, סלט ולהפקת צבע אדום; סלק בהמות, עם שורשים עבים ענקיים (עד 20 ק"ג), להזנת פרות ולהגברת תנובת החלב; סלק הסוכר. תעשיית הסוכר מסלק החלה בקנה-מידה תעשייתי נרחב רק ב-1900. מאז עלתה ופרחה.

חרצית עטורה


צמח חד-שנתי גדול, נפוץ מאוד, גדל תכופות בריכוזים בשליטתו הבלעדית, פריחתו יוצרת מרבדים צפופים. גדל בשדות, בצדי דרכים, במעזבות, ובמיוחד במדרונות של תלים ואתרי-עתיקות, עד כי אפשר לזהות תל עתיק לפי הפריחה המרוכזת של החרצית. נראה כי תרכובות החנקן, שנותרו בקרקע באתרי ישוב קדומים, מעודדות את צמיחת החרצית ומדכאות צמחים אחרים. בשדה-חיטה אפשר לזהות את הפס שהריסוס נגד עשבים רחבי-עלים לא הצליח בו לפי ריכוזי החרצית (והפרג).
הצמח מסועף, גובהו 60 ס"מ, וכולו מדיף ריח אופייני חזק. הגבעולים חלולים. העלים קירחים, גזורים פעמיים לאונות דקות ומחודדות. פורח באביב. בראש כל ענף נישא פרח גדול. צבע הפרחים צהוב, עם נטייה קלה לכתום. ה"פרח" אינו אלא קרקפת בקוטר 5 ס"מ, המורכבת מעשרות פרחים, החיצוניים לשוניים, הפנימיים צינוריים. עלי המעטפת העוטרים את הקרקפת קרומיים בשוליהם. פרחי ההיקף הלשוניים הם נקביים או עקרים, פרחי המרכז הצינוריים הם דו-מיניים. מן הפרחים המופרים מתפתחים זרעונים, שאין להם ציצית-שערות להפצה כמו ברוב בני משפחתה, אלא נזר קרומי. זרעוני המרכז שונים מזרעוני ההיקף, והם מכונפים או מזוותים יותר.
באוכלוסיה של חרציות אפשר לגלות חריגים (והרי אוכלוסייה כזאת כוללת אלפי פרטים): פה ושם מתגוון המרבד הצהוב האחיד על-ידי קרקפת שצבע פרחיה שונה – לבן או אדמדם או מעברים בין צבעים אלה לצהוב. שֵׁם הצמח בלועזית משמעו פרח הזהב, וזה גם מקור שמו בעברית (חרוץ – זהב). או אולי נקרא הצמח כך גם כי מראה התפרחת וצבעה מזכירים שמש, והפרח נקרא על שם אחד משמות השמש בעברית – חרס.
המין גדל בכל חלקי הארץ הימתיכוניים, חודר מעט גם למדבר.
העלים משמשים לסלט, והפרחים הלשוניים – למרתח שמאמינים כי הוא מועיל להורדת חום. מכיוון שהפרחים גדולים יחסית לבני משפחתם, והם שכיחים מאוד, אפשר להשתמש בהם כמודל ללימוד, להבין מהו פרח לשוני ומהו פרח צינורי, ולתרגל שימוש במגדלת – חוויה מרחיבה-אופקים לילד סקרן.

ריגלת הגינה - (ריגלה)


העשב הטעים הזה נזכר כבר בתקופת המשנה בשם חגלגולות ,הרמב"ם השתמש בו בן השאר לבעיות לב.
ערביי הארץ אוכלים אותו חי בסלט,או בתבשיל של בצל מטוגן עם עגבניות חתוכות דק (פלוס כמון ?) ומנגבים איתו פיתות-
נקרא בערבית פרפחינה.
הצמח גדל רוב הקיץ באדמות מושקות ,אני זוכר אותו מהימים שהיינו ילדים מעשבים את הגזר וזורקים אותו הצידה.
גם בעיר ניתן לראות אותו בגינות מושקות ,אפשר לקחת כמה שתילים קטנים ולטפח באדנית או באדמה.
כשהצמח גודל הוא מוציא אלפי זרעים שחורים קטנים ,ככה שקשה מאוד להפטר ממנו ,הטבע רוצה אותו סמוך אלינו,
נחשב לאחד מהצמחים הנפוצים ביותר בעולם.
הצמח רירי טיפה חמצמץ.

ולעיניננו ,מהמזינים ביותר.
בצמח ניתן למצוא הרבה ברזל סידן מגנזיום אשלגן
ויטמינים מסוג B
ויטמין C
ויטמין E
ונחשב לצמח עם הכי הרבה אומגה שלוש בטבע!

ושכזה יש לו יכולות טובות מאוד לטפל בדילול העצם
סכרת
מוריד כולסטרול
טוב לבעיות לב
לתפקוד המוח
מגביר חלב אם
לגבי השימוש בהריון הדעות חלוקות ,יש האוסרים ויש האומרים שניתן לצרוך במידה קטנה.
כמו כן טוב לדלקות בדרכי השתן ,וחיצוני טוב למריחה על בעיות עור.
טוב למריחה על שרירים תפוסים.

אפטניה לבובה

פטרוזיליה (Petroselinum crispum )

פטרוזיליה תאור ותפוצה
שמה של הפטרוזיליה משמעתו כרפס הסלע
פטרוזיליה היא צמח דו שנתי, כלומר פורחת בשנה השניה.
פטרוזיליה נמנת על משפחת הסוככיים, דוגמאות לצמחים ממשפחת הסוככיים הם שומר, שמיר, והגזר.
מקור הפטרוזיליה כפי הנראה באזור טורקיה ולבנון.
היום מצויה פטרוזיליה בשווקים לאורך כל חודשי השנה.
קיימים 3 זנים מתורבתים עיקריים.
זן בעל עלים חלקים Var. latifolium
וזן בעל עלים מסולסלים var. crispum.
בשני הזנים הללו החלק בו משתמשים הם העלים.
בזן השלישי var. tuberosum משתמשים בשורש הצמח.
פטרוזיליה גדלה היום כצמח תרבות בעיקר בקליפורניה, גרמניה, צרפת, בלגיה והונגריה.

פטרוזיליה - סקירה היסטורית
פטרוזיליה מתורבתת מעל אלפיים שנה.
השימוש בפטרוזיליה כצמח מרפא, החל עוד לפני שהחל השימוש הקולינרי.
ביון העתיקה שימשה לקישוט האתלטים שניצחו בתחרויות לזכרו של ארכמורוס, אשר על פי האגדה מדמו נוצרה הפטרוזיליה ולפיכך שימשה הפטרוזיליה כסמל למוות והונחה על קברי המתים.
בנוסף האמינו כי ענידת זר פטרוזיליה סביב הצוואר עוזרת להפגת ריחות רעים.
נראה כי השימוש בפטרוזיליה כחלק מהמזון החל רק בתקופה הרומית.
בעבר בארצות מסוימות באירופה העדיפו אנשים את זן הפטרוזיליה המסולסלת על הזן בעל העלים החלקים בשל פחד מבילבול בין הזן החלק לבין צמח אחר דומה במראהו המכיל מרכיבים רעליים.

פטרוזיליה - רפואה עממית
צמח הפטרוזיליה נחשב לאחד מצמחי המרפא החשובים ביותר בגרמניה.
העלים והשורש משמשים לשטיפת מערכות במחלות של מערכת השתן התחתונה וגם לשטיפה של אבנים בכליות בתמיסה מימית.
בארה"ב משמשת הפטרוזיליה כמרכיב משתן ומפיג גאזים בתוספי מזון.
בצרפת משתמשים שימוש חיצוני בפטרוזיליה על עור יבש וסדוק ועל עקיצות חרקים ובשימוש פנימי לטיפול בכאבי מחזור חודשי.
ברפואה ההודית משמש שורש הפטרוזיליה לאותם שימושים כמו שורש הסלרי כמפיג גאזים ממערכת העיכול, משתן, ממריץ זרימת דם ווסתי ומכייח.
בנוסף משמשת הפטרוזיליה לטיפול בשיעול הנובע מברוניכיט וכטיפול בעצמות ופרקים כואבים.
כמו כן משמשת הפטרוזיליה להפגת ריחות פה לא נעימים באמצעות לעיסת עלי הצמח. במיוחד מומלצת לאחר אכילת מאכלים בעלי ריח חזק כמו שום לדוגמא.

פטרוזיליה - ההרכב הכימי
פטרוזיליה מכילה שתי קבוצות של מרכיבים מיוחדים המעניקים לה את סגולותיה הרפואיות.
על קבוצה אחת נמנים מרכיבי השמן האתרי כמיריסטין myristicin, אפיול apiole, בתא פאלאנדראן beta-phellandrene, לימונן limonene, אוג'נול eugenol, ואלפה טויון alpha-thujene.
הקבוצה השניה מכילה את הפלבנואידים הכוללים את החומרים apiin, apigenin, crisoeriol, and luteolin
כל חלקי הצמח – העלים והשורש הם בעלי מאפייני ריח דומים. השמן האתרי המצוי בעלים ובשורשים הוא בעל מרכיבים דומים מאד.
השמן האתרי בפטרוזיליה מסולסלת בדרך כלל עשיר במריצסטין אך זן זה מכיל בסה"כ כמות נמוכה יותר של שמן אתרי.
בפרי בזן הפטרוזיליה המסולסלת ובזן המיועד לקטיפת השורש המרכיב הדומיננטי הוא מריצסטין(60% - 80%).
בזן בעל העלה החלק המרכיב הדומיננטי בפרי הוא אפיול (70%).
פטרוזיליה ופיטופוטוסנטטיביות
פטרוזיליה מכילה גם כמויות קטנות של פורנוקומרינים הכוללים את המרכיבים bergapten ו isoimperatorin
פורנוקומרינים הינם חומרים הגורמים לפיטופוטוסנסטיביות, כלומר לרגישות גבוהה יותר לקרינת השמש.
פטרוזיליה מכילה נוגדי חימצון
פטרוזיליה מהווה מקור עשיר לחומרים נוגדי חמצון, הפלבנואידים בפטרוזיליה בעיקר לוטאולין luteolin הינם נוגדי חמצון ומונעים נזקי חומרים מחמצנים בגופנו.
פטרוזיליה עשירה בויטמינים
פטרוזיליה עשירה מאד בויטמין C ופרו ויטמין A (בטא קרוטן).
פטרוזיליה היא מקור טוב לחומצה פולית הנמנת על קבוצת הויטמינים B.
בפטרוזיליה קיים ויטמין חדש
מרכיב המכונה pyrroloquinoline quinone מצוי בפטרוזיליה בכמות גבוהה.
מרכיב זה הינו ויטמין חדש. הוא הוכרז בעיתון Nature כויטמין במאי 2003 זאת לאחר שמשנת 1948 לא גילו שום ויטמין נוסף.
מרכיב זה התגלה כבר ב 1979 אך כמו שנאמר רק ב2003 הוכרז החומר כויטמין.
ויטמין זה קשור בגופנו למספר מערכות: לתגובת מערכת החיסון, מערכת הרבייה, בריאות העור, ופירוק חומצות אמינו.
הגדרה כללית לויטמין היא: ויטמין הוא מרכיב המצוי במזון נחוץ לגוף בכמויות מזעריות אך בלעדיו לא ניתן לשרוד.
ויטמין זה נמנה על קבוצת הויטמנים מסוג B.
מקורות טובים נוספים לויטמין זה הם תפוחי אדמה, קיווי פאפיה ותה ירוק.